שישי בערב. המשפחה כולה מתכנסת סביב השולחן. יש דיבורים, צלצול סכו"ם, פרץ צחוק שמגיע מכיוון הנכדים. אתה מנסה לתפוס מילה, לקרוא שפתיים, להבין מה קרה במבחן של הנכדה או מה הבדיחה שכולם צחקו לה. אתה מהנהן, מחייך, אבל בפנים - אתה לבד. הצחוק של הנכד נשמע כמו הד רחוק, והשיחה שעוברת מעליך מרגישה כמו סרט ללא כתוביות. תחושת הניתוק הזו כואבת, אבל אתה כבר רגיל. אתה אומר לעצמך: "ככה זה בגיל שלי". אבל זו לא גזירת גורל. זו בעיה שיש לה פתרון פשוט מאי פעם
